סמבטיון

הצעה למחקר בנושא הקשר הקדום
בין העם היהודי לאומה הערבית.

יובל חייקין
hagalil@hagalil.com

Discussion / Forum Sambatyon - or the lost tribes
[Hebrew Forum]

 הקדמה

האגדה על הסמבטיון מושכת את הלב בעיקר משום הייחוד המיסטי של הנהר השומר הלכות הקדוש ברוך הוא ואינו מחלל שבת. ששת ימים הוא שוצף, גועש וזורק אבנים וביום השביעי שבת וינפש. ומעבר לו יושבים עשרת השבטים האבודים, ושום יהודי לא יוכל להגיע אליהם, כי יהודי השומר מצוות לא יחלל שבת לנסוע על פני הנהר. זה פירוש פשט שממנו נובעת מסקנה כי כל עוד היהודים שומרים על גחלת יהדותם, לא ימצאו את עשרת השבטים. אולי מגמת פירוש זה היא להוציא את הרוח ממפרשיהם של המחפשים, והוא הוכנס בכוונה תחילה משום שגילויים של עשרת השבטים באופן בלתי זהיר עלול לגרום לאסון.

עשרת השבטים היושבים מעבר לסמבטיון, מוסיפה האגדה לספר, הוגים בתורה יומם ולילה והם צדיקים גמורים בעבודת השם. אולם מן הידיעות ששם התנך בידינו ברור כי אין מיתוס זה ברובו אלא שטות. עשרת השבטים היו ברובם חוטאים גמורים, זובחים לבעל ולאשרה ואינם מקיימים את מצוות התורה. כאשר גלו במצוות מלך אשור, מעטים מהם, אם בכלל, הכירו את אלוהים שהוציאם מארץ מצרים. אבל כוחה של אגדה מיסטית גדול, כנראה, מכל עובדה היסטורית בכל הנוגע לסיבור אוזנם של בני שבט יהודה אכולי תקווה בת אלפי שנים.

למרות האגדות וחוסר המידע ההיסטורי, יש מקום להעז ולומר כי עשרת השבטים לא אבדו. להיפך. הם פרצו ושגשגו במאד מאד והם מהווים גורם עולמי חשוב ממדרגה עליונה. הם רק מוסווים מעיני היהודים הסוואה טובה עד כדי כך שהיהודים מחשיבים אותם לאבודים.

בספר מלכים ב' מתוארת בשני מקומות גלותם בידי אשור (יז - 6; יח - 11) ומאותו רגע ואילך לכאורה אין מסופר עליהם יותר דבר. אולם התנך מתחיל לספר מאותו רגע על עם אחר אשר אינו מוזכר בשום מקום קודם לגלות אשור, אולם מוזכר לא מעט אחריה. ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל מדברים עליו, וכך גם נחמיה. ספרי דברי הימים, אשר נכתבו בידי שבי ציון ומהווים שכתוב של ספרי מלכים, מספרים על אותו עם כמה וכמה פעמים, למרות שבכל פרקי ספרי מלכים אין לו זכר. סיבה סבירה לכך שעם זה מוזכר רבות בדברי הימים ואף לא פעם אחת בספרי מלכים היא שהוא נוצר וצמח רק לאחר התקופה המתוארת במלכים, אך המשכתבים - אולי בטעות ואולי מתוך כוונה נסתרת - הציגו אותו כעתיק יותר ממה שהוא. כאשר עם אחד נעלם לחלוטין ובאותו זמן באותו אזור מופיע עם אחר בבחינת יש מאין, מתבקשת מאליה מסקנה נסיבתית חזקה ששני העמים הינם אותו עם, או לכל הפחות שהעם הנעלם נטמע בעם החדש, שהיה מלכתחילה קטן ונשכח, ותרם בזאת לשגשוגו ולפריצתו.

העם החדש הינו עם אשר שפתו והשפה היהודית, בה כתוב התנך, נבדלות אך במעט זו מזו, ואוצר המלים המשותף להן הינו גדול מאד. בפרק בו מסופר על גלות עשרת השבטים נרמז כי באותה תקופה כבר היתה לשון נפרדת לממלכת יהודה ולממלכת ישראל. לשון ממלכת יהודה נקראה יהודית (מלכים ב' יח - 26,28) וסביר כי זו השפה בה כתוב התנך (שפה הקרויה בפינו היום עברית) משום שאת התנך כתבו וערכו יהודים. מה טעם נקראה שפת ממלכת יהודה יהודית ולא עברית או ישראלית? פשוט משום שכבר אז היתה שפת ישראל נבדלת משפת יהודה.

העם החדש, כפי שיודעים היסטוריונים לספר עליו, הינו עם אשר החל את דרכו הדתית בסגידה לאלילי הכנענים ושאר אלילי המזרח התיכון, בדיוק כפי שסביר למצוא בקרב עשרת השבטים: התיאור התנכי של ממלכת ישראל שלאחר הפרוד הינו מסכת רצופה של עזיבת האל ומעבר לעבודת אלילי נכר. כזה היה מצבו הדתי של העם החדש עד אשר החלה להיכתב ההיסטוריה שלו ברציפות, כאשר קיבל על עצמו את האמונה באל אחד. לפי התפיסה היהודית, קבלת האמונה באל אחד וסילוק הסממנים האליליים הינה חזרה בתשובה, אולם היהודים אינם מסוגלים לתאר לעצמם כי עם זה, אשר הסווה את עצמו בהצלחה כה רבה, הינו עשרת השבטים אליהם כמהה כל נפש יהודית.

כאשר החל עם ישראל ליישב את הארץ היה קרוי "עברי" ושפתו היתה קרויה "עברית"; אולם כאשר יצא לגלות, ואולי אפילו עוד קודם לכן - אם נניח קיומו של השוני בין היהודית לשפת ישראל - יתכן כי התחלפו האותיות בשמו ומן השם "עבר" נתקבל השם "ערב". וזאת הסוואה נוספת שמקורה באגדה: שום יהודי לא מסוגל להאמין כי אותם עשרה שבטים הקשורים בתודעתו עם המשיח וגאולת האומה, אינם אלא העם הערבי שנהפך בתקופתנו להיות האויב הנחרץ ביותר לעם היהודי בארצו.  אולם אם ננסה להתעלם מן האגדה נראה כי אין המציאות העכשווית שונה מן המציאות התנכית: גם בימי התנך, בתקופה הקצרה בה שכנו שתי הממלכות זו בצד זו, פרצו ביניהן לעתים מלחמות עקובות מדם.

לא את הערבים רוצים היהודים המשיחיים למצוא מעבר לסמבטיון. הם רוצים למצוא את עשרת השבטים אמונים על המסורת היהודית ומדברים עברית כמו היהודים, וזו טעות נוספת: "יהודים" הינם בני ממלכת יהודה; עשרת השבטים אינם בני ממלכת יהודה ואינם יהודים. "עשרת השבטים שמעבר לסמבטיון שוקדים על התנך ומכירים את כל הנביאים", מוסיפה האגדה עוד מיתוס לניתוץ, אך עשרת השבטים אינם מכירים ואינם יכולים להכיר את נביאי התנך שפעלו בארץ יהודה לאחר גלות אשור. אולם, מאידך, הם עשויים להכיר היטב בעקביות וברציפות את התנך מתחילתו ועד הנביאים האחרונים שפעלו לפני בוא מלך אשור. בספרי הקודש של הערבים - הקוראן - נכנסו רוב הדמויות התנכיות הבולטות שלפני גלות אשור - החל מאדם וחוה, דרך האבות, גיבורי יציאת מצרים, הנביאים הקדומים, המלכים שאול דוד ושלמה והנביאים אליהו, אלישע ויונה בן אמיתי. אולם הנביאים הגדולים, ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, כמו גם רוב נביאי תריעשר - לא נכנסו לקוראן בכלל. אפילו הנביא דניאל, אשר נבואותיו ומעשי נפלאותיו מתאימים להפליא לנוסחה הנביאית של האסלם, לא נכנס לקוראן. הסבר סביר לכך הוא שהגרסה התנכית, שהתגלגלה לאוזני מוחמד ושאר כותבי הקוראן, הגיעה אומנם מן העברים, אך לא מן היהודים, אלא מאלה שגלו מן הארץ בגלות אשור. ואלה הינם בני עשרת השבטים. אולי מוגזם לומר כי הערבים הם הם עשרת השבטים, אולם ניתן להניח בסבירות גבוהה כי הערבים הטמיעו בתוכם רבים מבני עשרת השבטים, כפי שיתכן באותה מידה להניח כי במקורה של יהדות מזרח אירופה טמון גרעין מחורבותיה של ממלכת הכוזרים. כך או אחרת, בין אם הערבים הינם בעצמם בני העם העברי הקדום או בין אם הם רק הטמיעו את שרידיו בתוכם, יש מקום להתייחסות הדדית בין הערבים ליהודים על רקע העבר המשותף.

שאלה אחת מני רבות, המתבקשת מן ההסבר הזה, היא מדוע טרחו עשרת השבטים להסוות עצמם אפילו מעיני אחיהם היהודים. התשובה היא כנראה בפחד מפני השתלטנות וההתנשאות היהודית. על רקע אלה, הלא, נתפלגה ממלכת ישראל לשתים ומעולם לא שבה להתאחד. שלושת המלכים היחידים ששלטו על ממלכת ישראל המאוחדת, יצאו מקבוצת השבטים שהרכיבה לאחר מכן את ממלכת יהודה המבודדת מישראל. שאר השבטים לא רצו את השלטון הריכוזי הזה, אשר הציב אפליה ברורה בינם לבין יהודה, ופרשו ממנו במהירות. אולם ממלכת יהודה המשיכה לשלוט על שאר השבטים באמצעות בית המקדש בירושלים שהיווה מרכז רוחני יחיד לעבודת הדת המונותיאיסטית. ניסיונותיהם של מלכי ישראל להתנער מן האמונה באל האחד היו, בעצם, ניסיונות להתנער מהשפעת שלטון יהודה. ניסיונות אלה הוכתרו כנראה בהצלחה, והעם אשר יצא לגלות היה מנוער כמעט לחלוטין מן האמונה שהיתה מגולמת בדת היהודית. הדגש הוא על "כמעט", משום שנשאר בקרב עשרת השבטים קומץ אנשים אשר שמר על האמונה והצליח לשמר אותה בעל פה עד שהחלה להיכתב בימי מוחמד, הנביא האחרון והגדול מכולם. גדולתו של מוחמד היא בכך שהציל את הערבים מליפול טרף בציפורני המיסיון הנוצרי. אילו לא נכתב הקוראן היו הערבים מתנצרים ומסורת עשרת השבטים היתה אובדת לעולם.

נהר הסמבטיון כפשוטו באגדה ודאי שאינו קיים במציאות. אולם כמשל הוא מוצלח מאד. לכאורה הפער בין היהודים והערבים הינו בלתי ניתן לגישור כמו גדות הסמבטיון, והוא שוצף וקוצף ויורק אש כמוהו. יום השבת, אשר משמו נגזר שם הנהר והמהווה מרכיב מרכזי בתפקודו האגדתי, מייצג נתק ומחסום בין דתם של הערבים לבין זו של היהודים, המחילים אותו בימים שונים של השבוע.

ואולי ששת ימי הגעש של הסמבטיון הם ששת המלחמות הגדולות שנלחמו היהודים בערבים והיום השביעי הוא ההזדמנות שיש ליהודים להתגבר על הפער התרבותי ולהכיר בערבים את עשרת השבטים, לחצות את הסמבטיון ולהתאחד לאומה אחת כראוי לעם נבחר.

שאלות למחקר

1)  רצפים היסטוריים

א - תחילת אזכור הערבים בתנך רק לאחר גלות אשור

השם 'ערב' והנגזרים ממנו ('ערבי', 'ערביאים') מופיע בתנך כמה וכמה פעמים. להלן כל ההופעות:

• ישעיהו, י"ג, 20: ... ולא יהל שם ערבי ...
• ישעיהו, כ"א, 13: משא בערב ביער בערב תלינו ארחות דדנים.
• ירמיהו, ג, 2: ... ישבת להם כערבי במדבר ...
• ירמיהו, כ"ה, 24: ואת כל מלכי ערב ואת כל מלכי הערב השוכנים במדבר.
• יחזקאל, כ"ז, 21: ערב וכל נשיאי קדר ...
• נחמיה, ב, 19: וישמע סנבלט החרני וטביה העבד העמוני וגשם הערבי וילעגו ...
• נחמיה, ד, 1: ויהי כאשר שמע סנבלט וטוביה והערבים והעמנים והאשדודים ...
• נחמיה, ו, 1: ויהי כאשר נשמע לסנבלט וטוביה ולגשם הערבי וליתר איבינו ...
• דברי הימים ב', ט, 14: ... וכל מלכי ערב ... מביאים זהב וכסף לשלמה.
• דברי הימים ב', י"ז, 11: ומן פלשתים מביאים ליהושפט מנחה וכסף משא גם הערביאים ...
• דברי הימים ב', כ"א, 16: ויער יהוה על יהורם את רוח הפלשתים והערבים אשר על יד כושים.
• דברי הימים ב', כ"ב, 1: .. הרג הגדוד הבא בערבים למחנה וימלך אחזיהו בן יהורם מלך יהודה.
• דברי הימים ב', כ"ו, 7: ויעזרהו האלהים על פלשתים ועל הערביים היושבים בגור בעל והמעונים.

את ההתייחסות לערבים בתנך ניתן לחלק לשתי קבוצות כרונולוגיות: האחת לפני שיבת ציון, והשניה לאחריה. ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל ניבאו ביהודה בתקופת גלות בבל - מעט קודם לגלות עד אחרי תחילתה. שלושתם ניבאו כמה עשרות שנים לפני תקופת שיבת ציון. התייחסותם אל הערבים הינה מעורפלת למדי וקשה להבין אל איזה עם הם מתכוונים בשם "ערבי". קשה גם להבין, בחלק מן המקרים, כי בכלל מדובר על עם כלשהו כי את הכינוי "ערבי" ניתן גם לפרש כ"איש אהלים שוכן ערבה". יתכן כי מהיות אזכור הערבים במספר מקרים אצל ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל סמוך אל עמים ושבטים הנושאים את שמותיהם של בני ישמעאל, נעשו הערבים עצמם מיוחסים במסורת היהודית לצאצאיו של ישמעאל.

לאחר שיבת ציון מופיעים הערבים כבני עם מסוים מאד, ומוזכרים בספר נחמיה כאויבים מוצהרים של העם היהודי המשתקם. ספרי דברי הימים נכתבו לאחר שיבת ציון ומהווים מעין סיכום תמציתי של תולדות העולם בכלל, ועם ישראל ויהודה בפרט, מתחילת תקופת התנך ועד שיבת ציון. אולם בעוד שבספרי מלכים לא מוזכרים הערבים אפילו פעם אחת, הרי שבגרסה המקבילה בדברי הימים מוזכרים הערבים חמש פעמים. חוסר ההתאמה הזה מצביע על כך שהערבים הגיעו אל ארץ ישראל לאחר תקופת המלכים וקודם לשיבת ציון, והכנסתם לספר דברי הימים אינה אלא אנכרוניזם המשקף את המציאות בזמן בו הספר נכתב. מכיוון שבתקופת שיבת ציון היוו הערבים תושבים בעלי משקל לא מבוטל, ונראו כילידי הארץ מזה דורות רבים, התעורר הצורך לכלול אותם בתיאורים של תקופות קדומות למרות שהם כלל לא הוזכרו בכתובים המקוריים מאותן תקופות.

גלות אשור התרחשה כמאה שנה לפני גלות בבל. במהלך גלות אשור נחרבה ממלכת ישראל. התנך מזכיר מספר מקומות אליהם הוגלו בני ממלכת ישראל: ראשית הוגלו תושבי הצפון אשורה (מלכים ב', ט"ו - 29). שנים ספורות לאחר מכן הוגלו שאר תושבי ממלכת ישראל אשורה והתנך מפרט מספר מקומות: חלח, חבור, נהר גוזן וערי מדי (מלכים ב', י"ז - 6), מקומות שגם אם לא ידוע היום בדיוק מה הם, ברור כי היו בשליטת המעצמה האשורית. הממלכה האחות, יהודה, החזיקה אז מעמד מול הכובש האשורי ולא גלתה. מרגע זה ואילך אין התנך מאזכר יותר את גולי ישראל, להוציא את התקווה לשובם בפי כמה מן הנביאים ביהודה. אולם שנים ספורות לאחר גלות אשור מתחיל עם חדש, הערבים, להופיע בתנך (בנבואותיהם של ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל). עם אחד נעלם, ומיד לאחר מכן מופיע באותו אזור גיאוגרפי, בבחינת יש מאין, עם חדש. גם אם העם החדש איננו העם הישן בעצמו, הדעת נותנת כי יתכן והעם החדש, שאמנם היה ותיק באזור אך מדולדל אוכלוסין נידח וזניח, הטמיע בתוכו שבטים מן העם הישן ועקב כך החל לשגשג במהירות. העם החדש ממשיך בתנופת השגשוג, ועשרות שנים ספורות לאחר מכן - לאחר גלות בבל ושיבת ציון - הוא כבר מהוה גורם נכבד ומשמעותי בארץ.

ב - הקוראן שאב מהתנך הרבה מאד, אך רק מלפני גלות אשור

הקוראן מכיר בקדושת ספר התורה, ובכך שהתורה ניתנה למאמינים עוד לפני הקוראן (בשורת גבעת החולות, בשורת יונה, בשורת העכביש). סיפורים רבים מן התורה מופיעים גם בקוראן, בציון מפורט של שמות האישים המעורבים בהם. כמו כן, סיפורים רבים מן התנך הנסובים על התקופה המלוכנית בארץ, מופיעים גם הם בקוראן. יש, אפוא, רצף תנכי הקיים גם בקוראן. אולם רצף זה נקטע לחלוטין בגלות אשור. כל המלכים והנביאים המוזכרים בתנך לאחר גלות אשור לא מופיעים כלל בקוראן. להלן רשימת האישים מן התנך המופיעים בקוראן:

• אדם הראשון, הנחש (שטן), הגירוש מגן העדן
• קין והבל
• חנוך (אדריס)
• נח וסיפור המבול
• אברהם אבינו, תרח אבי אברהם (אזר)
• לוט, אשת לוט, בנות לוט, המלאכים שבאו אל לוט
• ישמעאל
• יצחק
• יעקב, ברכת יעקב לבניו, אזכורו בשם ישראל, איסור אכילת גיד הנשה
• ראובן
• יוסף, אשת פוטיפר, שר המשקים ושר האופים, חלום פרעה, כתונת הפסים, הגביע הגנוב אצל
•  בנימין, ההתודעות אל אחיו
• שנים עשר השבטים
• פרעה
• משה, אחותו מרים, עמרם אביו, תיבת הגומא, בת פרעה, כל סיפור משה, פרעה ויציאת מצרים
• יתרו
• ארון האלוהים והשכינה
• אהרן
• קרח
• עגל הזהב
• יהושע (לא במפורש, מוזכר כנער משה ובסיפור המרגלים)
• כלב בן יפונה (לא במפורש, בסיפור המרגלים) עם יהושע
• שנים עשר נשיאי ישראל
• גדעון (מעורב בדמות שאול)
• שמואל
• שאול (מופיע בקוראן בשם טאלות הנגזר מ"טול" שפירושו גבוה, כמו בתנך - שם מסופר על שאול כי היה משכמו ומעלה גבה מכל העם)
• דוד
• גלית
• שלמה
• מלכת שבא
• האליל בעל
• אליהו
• אלישע
• יונה בן אמתי הנביא
• איוב
• השטן (בסיפור איוב)
• המן (מופיע בקוראן כיועצו הרשע של פרעה. על פי ד"ר אהרון בן שמש, שתרגם את הקוראן
• לעברית, היה השם המן כינוי כללי לכל צוררי ישראל. אין כל קשר בין דמות המן בקוראן לבין דמותו במגילת אסתר)
• עזרא (מוזכר בקוראן כדמות הנערצת על היהודים בתקופה בה נכתב הקוראן, כדוגמת סגידת הנוצרים לישו, ללא כל תיאור של האיש כפי שהוא מופיע בתנך, ובלי לייחס לו כל חשיבות איסלמית.).

להוציא דמותו של איוב (שאין תמימות דעים לגבי זמן כתיבת הספר הקרוי על שמו), שמו של המן (שאין כל קשר בינו לבין מקבילו מן הקוראן) ושמו של עזרא (אשר אין בקוראן כל איזכור לדמותו המקראית), הופעתן הראשונה בתורה ובתנך של כל הדמויות ברשימה דלעיל קדמה לזמן גלות אשור (וברוב המקרים לא היתה להן הופעה לאחר זמנה). מאידך, אין אפילו דמות אחת שהופיעה לראשונה בתנך לאחר גלות אשור אשר נכנסה לקוראן, למרות שמבחינת האופי, הסגנון והחשיבות יש מקום לנביאים כגון ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ודניאל, ולמלכים צדיקים שחזרו בתשובה שלמה כגון חזקיהו ויאשיהו.

יש הנחה, המקובלת על חוקרי קוראן בעלי אוריינטציה תנכית, האומרת כי כותבי הקוראן לקטו סיפורים ממקורות שונים וביניהם התנך. אולם התנך, בתקופה בה נכתב הקוראן, כבר היה סגור במתכונתו העכשווית, ולמלקטים מן התנך היתה גישה אל הסיפורים שאחרי גלות אשור באותה מידה כמו אל הסיפורים שלפניה, ולא ברור מדוע הם ביצעו דווקא את הסינון הזה. לעומת זאת, ההנחה כי סיפורי התנך שמצאו דרכם לקוראן הגיעו דרך מסורתם של השבטים העבריים שגלו בגלות אשור מאפשרת לסלק את התמיהה הזו בהסבירה את פשר הסינון בכך שסינון כזה כלל לא נערך. לא היה סינון, כי אם היתה העברה מדויקת של המסורת מפי בני עשרת השבטים. לבני עשרת השבטים לא היתה כל אפשרות לדעת על קיומם של הדמויות התנכיות שפעלו בארץ לאחר עזיבתם, וללא קיום קשר עם היהודים לא היתה כל דרך בה יכלו להכיר אותם. ואכן, על פי המסופר בתנך ובאגדות, הקשר בין היהודים לבני עשרת השבטים ניתק כאשר נחרבה ממלכת ישראל ומאותו רגע הם נעשו מבודדים אלה מאלה לחלוטין.

2) תרבות ואמונה

א - ציוויי הדת דומים מאד

ברית המילה, איסור אכילת החזיר, חובת העלייה לרגל וצום יום הכיפורים, אלה הם מנהגים המושרשים עמוק בדת העברית הקדומה ובדת היהודית שקיבלה ממנה. ברית המילה ואיסור אכילת החזיר זהים באסלם לאלה של הדת העברית הקדומה. חובת העלייה לרגל לבית המקדש דומה להפליא לחובת העלייה לרגל למכה, וצום יום הכיפורים הינו קדוש כמו צום חודש הרמדאן. מנהגים אלה היום הינם נחלתן הבלעדית של המסורת היהודית והמסורת המוסלמית. אפילו הנצרות, הדת שצמחה מן היהדות, אינה מכירה בהם.

מעמדת מוצא דתית, מקובל כי הדת והמסורת נוצרו רק לאחר שהספר הקדוש נכתב וניתן לעם. אבל מעמדות מוצא סוציולוגיות אפשר גם להניח כי הספר הקדוש נכתב לאחר שכבר נהגו מסורות שבעל פה, והכנסת המסורות האלה אליו תוך הצגתם כציוויי האל הקלו על הפיכת הספר לקדוש בעיני המאמינים. באור כזה ניתן לבחון גם את הקוראן, אשר ציוויים רבים המוזכרים בו כבר היו מקובלים בקרב הערבים בשעה שנכתב. מוחמד לא פעל בחלל ריק, ובתקופתו היתה בידי הערבים מסורת עברית קדומה, שהזינה את הקוראן ועזרה לו להציג אותו כספר קדוש.

מן הראוי לבדוק אם ישנם מנהגים נוספים המשותפים בלעדית לדת היהודית ולדת המוסלמית אשר מקורם זהה. למשל איסור אכילת גיד הנשה המוזכר בתורה, בקשר ליעקב במעמד בו קיבל את השם 'ישראל', ושידוע מן הקוראן כי ישראל קיבל על עצמו.

ב - אהבת ירושלים

המוסלמים הראשונים התפללו אל עבר בית המקדש בירושלים. אחד משמותיה של ירושלים בפיהם הוא "כיוון התפילה הראשון". למרות שאגדות על שהייתו של מוחמד בירושלים מזכירות את סיפור עלייתו השמימה של ישו, מאד לא סביר כי את האהבה לירושלים קבלו המוסלמים מן הנוצרים, כי אהבת ירושלים אצל הנוצרים קשורה בתחנות בחייו של ישו ובעיקר בדרכו האחרונה, בעוד שהמוסלמים התמקדו בבית המקדש. את אתר המקדש ואבן השתייה בהר הבית כינו המוסלמים בשם "המסגד הרחוק" לעומת "המסגד הקרוב" שהינו מיקומה של האבן הקדושה בכעבה במכה.

כאשר נתפרקה ממלכת ישראל לשתי ממלכות, נותקו בני ממלכת ישראל מירושלים ומבית המקדש שנותרו בתחום ממלכת יהודה. מלכי ישראל המציאו לעמם תחליפים למקדש כדי למנוע מהם לעלות לירושלים. תחליפים אלה נעשו אתרי פולחן אלילי. כך, כאשר גלו בפקודת אשור, נשאר בית המקדש בירושלים בתודעת בני ממלכת ישראל כאתר קדוש אך מרוחק, ונשכחו בקרבם טקסי הפולחן בו. ישנה סברה כי את אהבת ירושלים קיבלו המוסלמים מן היהודים, אולם אז היו מקבלים מהם גם סממנים יהודים מובהקים של פולחן בית המקדש, דבר שלא קרה. לא זו בלבד שהמוסלמים לא קבלו את הלכות בית המקדש כמסורת היהודים, אלא הם הביאו לשם הלכות משל עצמם כגון קידושה של אבן השתייה במתחם הר הבית כדוגמת האבן הקדושה במכה. אבן השתייה, על התכונות המיוחדות המיוחסות לה, החלה להופיע במסורת היהודית אחרי פרוץ האסלם וזמן רב אחרי חתימת התנך, וההתייחסות אליה כגורם מרכזי בעולם החלה הרבה יותר מאוחר.

לאחר התפרקות הממלכה נותר בית המקדש בירושלים עבור בני ממלכת ישראל הצפונית אתר קדוש אך בלתי נגיש. מרוחק. ומשום שמלך ישראל הקים בתי מקדש בתחום הממלכה הצפונית יכולה להתקבל על הדעת האפשרות כי בית המקדש בירושלים זכה לשם "המקדש המוקצה" (המרוחק). שם זה הינו השם שהעניקו המוסלמים לבית המקדש בירושלים: "המסגד (שיכול אותיות "מקדש") המוקצה". מקובל לחשוב כי בית המקדש בירושלים נקרא המסגד המוקצה (הרחוק) בניגוד לכעבה במכה שהיתה המסגד הקרוב, אולם, לאור יחסם של מלכי ישראל, יתכן גם כי הוא זכה לשם זה עוד הרבה קודם לפרוץ האסלם.

אם אכן את אהבת ירושלים קיבלו הערבים משבטי ישראל שגלו על ידי אשור, הרי שאהבת ירושלים והמקדש היתה קיימת בקרב שבטי ישראל ובכך יש תקווה כי למרות הפירוד בין שתי הממלכות היתה הכמיהה לאיחוד מחודש קיימת גם מצד העם בממלכת ישראל ולא רק בקרב היהודים.

ג - מניין החודשים דומה מאד

רק היהודים והמוסלמים מבססים היום את מניין השנים והחודשים לצרכים דתיים על מופעי הירח. עמים רבים בעבר מנו את חודשי השנה לפי מולדי הירח, אולם זנחו זאת לטובת לוח השנה השמשי הנוח יותר מסיבות של חקלאות וכלכלה. רק אצל היהודים והמוסלמים מוקנית חשיבות למופעי הירח בקביעת חגים ומועדים. דבר זה מצביע על קשר אפשרי חזק בין המסורת היהודית למסורת המוסלמית ומכאן על קשר הדוק בימי קדם או אפילו על מוצא משותף.

הערבים שמרו על לוח השנה הירחי ללא שינוי. במקביל לו הם גם מקבלים את לוח השנה השמשי, כפי שהוא נהוג היום בכל העולם. היהדות אמנם לא קיבלה מנין שמשי אולם סיגלה, באמצעות עיבור השנים, התאמת לוח השנה הירחי ללוח השנה השמשי, ובכך שמרה על התאמת מופעי הירח לעונות השנה. התאמה זו מצאה את ביטויה גם אצל הערבים בשמות החודשים בלוח השנה השמשי המקבילים לשמות החודשים בלוח השנה הירחי של היהודים. מקורם של השמות האלה הוא אשורי והם מופיעים בתנך רק לאחר גלות בבל. שמות אלה הינם חלק מאוצר מלים מצומצם המשותף לעברית ולערבית ושמקורו הוא בשפה האשורית (כמו למשל המילה "תרגום"). יש מקום לבדוק אם מלים ושמות שונים שמקורם אשורי הגיעו אל הערבים ואל היהודים במקביל - כתוצאה מכך שהאימפריה האשורית (ולאחריה הבבלית) השתרעה על פני שטח גדול, או שמא הם עברו מן היהודים אל הערבים ולהיפך כתוצאה של השפעה הדדית ישירה. במקרה זה של שמות החודשים, ניראה כי אין מדובר בהשפעה הדדית ישירה, משום שהערבים מקנים את השמות האלה לחודשי השנה השמשית בעוד שהיהודים מקנים אותם לחודשי השנה המבוססת על המניין הירחי.

ד - השטן בקוראן זהה לשטן שבספר איוב

משום שסגנונו ייחודי, סביר כי ספר איוב הגיע אל התנך בתקופה מאוחרת ולא הספיק להשפיע על סגנון הספרים האחרים. אזכורו של איוב בספרי תנך אחרים מופיע רק בספר יחזקאל, וזה נכתב לאחר גלות בבל. אם אכן הופיע איוב בתנך רק לאחר גלות אשור, הרי שהוא הינו הדמות היחידה שהופיעה בתנך לאחר גלות אשור ונכנסה לקוראן.

בתנך מופיע השרש שטן מספר פעמים במובן של מכשול, מפגע, שנאה וכו'. אולם רק בספרים שנכתבו לאחר שיבת ציון הוא לובש דמות ממשית כאחד האנשים היושבים במועצת האלהים. בעיקר בולט הדבר בספר איוב. בקוראן מופיע השטן בדמות הזאת מספר רב מאד של פעמים, ואם לא היינו מקבלים כי הקוראן נכתב לאחר התנך היינו יכולים בקלות להניח כי איוב הגיע מן הקוראן אל התנך ולא להיפך.

יש לבחון את התייחסותו של הנביא יחזקאל לאיוב לאור העובדה כי הוא ניבא בבבל, שהיתה מרכז בינלאומי גדול, קוסמופוליטי, והיה חשוף להשפעות תרבותיות מגוונות. לכן יש מקום לבדוק אם ספר איוב הגיע לתנך ממקור ערבי - כתוצאה של השפעה הדדית אפשרית בין המקורות הערביים לבין התנך, או שמא הגיע במקביל אל התנך ואל הקוראן ממקור משותף. על כל פנים, אין בסיפור איוב די עדויות שיש בהן להפריך את ההנחה כי רק דמויות מלפני גלות אשור עברו מן התנך לקוראן.

ה - אגדות ומדרשים של חז"ל נפוצות מאד בקוראן

בניגוד לסיפורי התנך המאוחרים, שלא נכנסו לקוראן, הרי רבים מאד הם מדרשי חז"ל ואגדותיהם הממלאים את הספרות האסלמית הדתית. על כן נשאלת השאלה: אם היתה ההשפעה היהודית חזקה עד כדי כך שדחפה אל האסלם אגדות ומדרשים, מפני מה היא לא פעלה להכנסת סיפורי התנך המאוחרים? תשובה אפשרית היא כי ההשפעה היתה בכיוון הפוך, דהיינו לא הערבים קיבלו מחז"ל אלא חז"ל שאבו אגדות ומדרשים מן הערבים. ואם כך הדבר, וחז"ל מצאו לנכון לקבל מסורות ערביות, הרי שידעו והבינו כי בידי הערבים קיימות מסורות השייכות לעם ישראל ושאינן בידי היהודים, קרי - מסורות שהגיעו מעשרת השבטים.

ו - עבודת אלילים בעם ישראל דומה לזו שבקרב הערבים הקדומים

בני ממלכת ישראל מתוארים בתנך כחוטאים גמורים באשר לעבודת האל. הם מקטרים בבמות, זובחים לבעל ולאשרה, מעבירים את בניהם באש כתועבות הכנעני וכו'. יתכן כי את נטייתם של מלכי ישראל לעודד את הפולחנים האלה ניתן להסביר בצורך שלהם להתנתק מממלכת יהודה ולנתק את העם מפולחן בית המקדש שהיה בתחומה ונשלט על ידה. כאשר הגיע מוחמד למכה הוא מצא מסביב לכעבה פסלים של אלילים שונים, ביניהם האלילים הכנענים שנעבדו בידי בני ממלכת ישראל בטרם הגלות.

ז - עוד טרם הגלות היתה דת עשרת השבטים שונה מן הדת היהודית

בימי קדם, כאשר נכנס כובש זר אל ארץ כבושה, הוא מגלה את בני האצולה אך לא תמיד את דלת העם. בגלות אשור הוגלו כל התושבים והוחלפו בילידי ארצות אחרות. אלה הם למשל השומרונים - "גרי אריות" - שהתנך מספר עליהם שכאשר רצו לאמץ לעצמם את פולחן האמונה העברית, לא נותר בארץ איש מתושביה המקוריים והם נאלצו להחזיר לארץ במיוחד אחד מן הגולים על מנת שילמדם. אילו היתה דת ישראל זהה לדת יהודה לא היו צריכים לטרוח להחזיר את הגולה ממרחקים אלא היו יכולים למצוא לוי ממלכת יהודה השכנה.

3) קרבה לשונית

א - אוצר מילים משותף גדול מאד 

השפה העברית והשפה הערבית הינן שפות אחיות קרובות מאד. מבין השפות החיות היום בעולם אין לשפה העברית אחות קרובה אליה כל כך כמו הערבית, וגם לערבית אין אחות הקרובה אליה כל כך כמו העברית. הקירבה בולטת בעיקר בין העברית ששמשה לכתיבת ספרי התנך הראשונים לבין הערבית ששימשה לכתיבת הקוראן. שתי השפות הושפעו בוזמנית מן השפה הארמית ובוזמנית מן השפה האשורית. להוציא מלים ושמות ספורים ממקור אשורי או ארמי, כל מילה עברית, שיש לה מקבילה ערבית בעלת שרש זהה ומשמעות קרובה או זהה (ומספרן של אלה גדול מאד), מופיעה בתנך בספרים שנכתבו קודם לגלות אשור. קרבה לשונית גדולה כל כך מצביעה על קרבה גדולה הרבה יותר מאשר קרבה גיאוגרפית גרידא, אלא על שכנות הדוקה או אף על מוצא משותף.

ב - שיבושים מכוונים במעבר בין שתי השפות

לאחר שהיתה ממלכת ישראל מאוחדת תחת שלטון שאול, דוד ושלמה, היא התפרקה לשתי ממלכות: ישראל ויהודה. לפי המסופר בתנך היתה זו ממלכת ישראל שיזמה את הפירוק כדי להתנער מן השלטון המעיק של בית דוד ושלמה. התפרקות לשתי ממלכות נפרדות ועוינות אינה יכולה להיות שלמה ללא שיבוש התקשורת ביניהן, ומשום אופיו הפתאומי והאלים של הפירוק היה צורך בשינוי מהיר של לשון הדיבור. ואכן ידוע כי בשפה המדוברת חלו שינויים והבחנות בין ישראל ליהודה: מסופר בתנך כי כאשר בא מלך אשור לצור על ירושלים הוא דיבר אל העם אשר על החומה יהודית מתוך כוונה שהיהודים ישמעו ויבינו אותו ויקלטו את איומיו, ומכאן נובע כי שפת הדיבור בממלכת יהודה היתה שפה ייחודית שנבדלה אפילו משפת הדיבור בממלכה האחות ישראל - כי אילו היתה שפת ישראל זהה לשפת יהודה, היתה השפה קרויה, מן הסתם, ישראלית או עברית.

שינויים מהירים ויעילים בשפת הדיבור יכולים להיות, למשל, שינויי הגיה של אותיות מסוימות כגון החלפה בין שין ימנית לשין שמאלית, או שינוי הטעמה ממלעיל למלרע וכו'. אין דרך להתחקות אחר רוב השינויים מן הסוג הזה בשפה העברית בתקופת התנך, משום שלא קיימות עדויות פונטיות מן התקופה ההיא לגבי אופן ההגייה או ההטעמה של מלים ושמות. אולם שיכול אותיות הינו סוג של שינוי אשר די בטקסט הכתוב כדי לגלותו. שיכול אותיות מכוון הינו אמצעי יעיל לבנות שפה חדשה ולהבדיל אותה מן השפה המקורית באופן שהשינוי יהיה קליט ומהיר ולא יצריך מאמץ רב.

רמב"ם אומר כי אין השפה הערבית אלא עברית קלוקלת. בשפה העברית ובשפה הערבית נפוץ השימוש בשורש בעל שלוש אותיות שבהטיות שונות נגזרות ממנו מלים שונות אשר יש ביניהן קרבה במשמעות. שרשים רבים בשפה העברית יש להם מקבילים בשפה הערבית אשר משמעויותיהם והרכב אותיותיהם זהה, אך סדר הופעתם שונה. למשל "שוטר" בעברית מול "שורטא" בערבית. מן הראוי לבדוק אם היקף שיכולי האותיות במעבר מן העברית של התורה לערבית של הקוראן גדול במיוחד יחסית לתופעה כזאת במעבר בין שפות אחרות. אם יתברר כי ההיקף אכן גדול יחסית לזה הקיים במעבר בין שפות אחיות אחרות, אפשר יהיה להניח כי סדר האותיות בשורש הוחלף בכוונה ובאופן שיטתי בכל מקום בו היה הדבר אפשרי. כך יתכן כי שיכול האותיות הפך גם את שם השפה מ"עברית" ל"ערבית".

ג - עשהאל

בתנך מופיעים כמה אנשים אשר שמם עשהאל. על אחד מהם נאמר: "עשהאל קל ברגליו כאחד הצבים אשר בשדה" (שמואל ב', ב - 18). עשהאל אינו נמנה על הדמויות שעברו מן התנך לקוראן, אך המילה עשהאל בערבית (נכתבת ע'זאל) פירושה הוא צבי. יתכן כי אין כאן אלא צרוף מקרים. אולם אם אין הדבר כך אזי יתכנו שתי אפשרויות: האחת היא כי מין החיה קיבל את שם האדם - למשל כדרך להנציח את זכרו משום שהיה בעל יחוס נעלה (במיתולוגיה היוונית יש דוגמאות רבות כאלה), והשניה היא כי האדם זכה בשמו המיוחד משום שניחן בתכונה בה נתייחדה החיה. אם נכונה האפשרות הראשונה, הרי שמדובר על השפעה ישירה של השפה העברית על השפה הערבית, דבר שיכול לקרות רק בתקופה של צמידות גיאוגרפית.

בתנך אין ציון מפורש לכך שהצבי נקרא גם עשהאל, אולם אין למהר ולהסיק כי השם הזה ניתן לחיה מאוחר יותר, כי התנך אינו מתיימר להיות מילון. על כל פנים, על מלים שהילכו בשפה העברית בתקופת התנך ולא זכו להגיע עד ימינו אפשר אולי ללמוד מן השפה הערבית - אם קיים בתנך רמז לקיומן כדוגמת עשהאל - ובכך לחזק את ההנחה כי מקור הערבים הוא בעם ישראל.

ד - חמסין

המילה הערבית חמסין פירושה המספר חמשים. זה גם שמה של הרוח המזרחית החמה הנושבת בעיקר בתוך חמשים הימים של ספירת העומר.

ה - גהיליה

התקופה שלפני האסלם קרויה בשם 'גהיליה'. שורש המילה גהיליה זהה לשורש של המלים העבריות 'גולה', 'גליה' ו'הגליה'. אפשר לחפש ולבדוק אם משמעות השם היא גליה מן הארץ ומן האמונה, כפי שניתן לצפות ממצבם של עשרת השבטים.

4) עדויות ארכיאולוגיות ואחרות

א - שרידים ישראליים בחצי האי ערב

במספר מקומות בחצי האי ערב ישנם שרידי ישובים מן התקופה האשורית אשר דפוסי המבנה והחיים בהם זהים לאלה של ארץ ישראל.

ב - קיום דמויות ואירועים מלפני גלות אשור שלא עברו מן התנך לקוראן

מופרך בידי ארכיאולוגים.

הסינון על פי מפתח התקופה שלאחר גלות אשור הוא מושלם, משום שאין שום סיפור מן התנך בתקופה זו אשר הגיע אל הקוראן. אולם בתקופה שקדמה לגלות אשור ישנם בתנך מספר אירועים אשר, חרף חשיבותם, לא עברו לקוראן. מדובר בעיקר על ספר יהושע, אשר אין אפילו אירוע אחד המופיע בו אשר נכנס לקוראן.

דמותו של יהושע אמנם מופיעה בקוראן, אולם זו היא רק דמותו כפי שהיא מוכרת מן החומש, כנערו של משה וכאחד משני המרגלים הטובים. אין בקוראן שום אזכור ליהושע המצביא כובש הארץ המוזכר בספר יהושע, למרות שמכל הבחינות הוא ראוי להיכנס שמה.

ממצאים ארכיאולוגיים מפריכים את סיפור כיבוש הארץ בתקופת ההתנחלות. רוב הארכיאולוגים נוטים לקבוע שההתנחלות כלל לא התרחשה כאפוס גבורה בתקופת חייו של אדם אחד, אלא נמשכה בטיפין טיפין מאות שנים. משום כך יתכן כי ספר יהושע נכתב או נערך מחדש בתקופה מאוחרת יותר מן התקופה בה מתרחשת עלילתו, ולכן אין בעובדת אי-הופעתו בקוראן כדי להחליש את ההנחה שמסורת הקוראן הגיע מבני עשרת השבטים.

ג - הפרכה לקיומו של שמשון מתחום הספרות ההשוואתית ומתחום

הארכיאולוגיה.

הדמיון בין ספור שמשון לספור הרקלס מן המיתולוגיה היוונית, עם כל היסודות המיתולוגיים היוונים האחרים הנלווים אליו, הנו גדול מכדי להיחשב צרוף מקרים בלבד. את שמשון, איש גדול וחזק הגובר בעזרת לחי חמור על אלף איש במשך אחר צהרים אחד, אפשר להשוות רק לאחד האלים. כזה היה הרקלס אשר אף נהפך להיות אל. את הולדת שמשון באורח פלאי אפשר להשוות להולדת הרקלס מאשה שהרתה לאל זאוס באורח נסי. כהרקלס, גם שמשון מתואר כהר אדם חמום מח אשר ברגע אחד של כעס הוא מטיל חורבן על סביבתו. גם יחוס כוחו של שמשון לשערותיו אינו מתאים לאמונה המונותיאיסטית אלא מתאים ליסודות מיתולוגיים פטישיסטיים: במיתולוגיה היונית מסופר על מלך בשם ניסוס (שיכול אותיות והוספת אות אחת יוצרת את השם סימסון), אשר כל עוד לא נגזז תלתל מסוים אחד בשערו אי אפשר היה לכבוש את ארצו. התלתל נגזז לבסוף, בנסיבות רומנטיות, והממלכה נכבשה. גם לסיפור הדבש שמצא שמשון בנבלת האריה יש מקבילה בסיפורו של אריסטאוס. בעלילותיו של שמשון נכנסו גם סיפורי חידה האופייניים מאד למיתולוגיה היוונית. בסיפור שמשון מוצגות חידות חילוניות עם פתרונות מלאים. חידות כאלה נמצאות במיתולוגיה היוונית, והמפורסמת בהן היא חידת הספינכס שנפתרה על ידי אדיפוס. רק במקום נוסף אחד בתנך, בסיפור מלכת שבא, מדובר אמנם על חידות, אך שם אין כל פרוט החידות או פתרונותיהם.

יתכן כי דמותו של שמשון, נלקחה מן התרבות הפלשתית שמקורה באיי הים האגאי והותאמה על ידי הסופר המקראי למציאות עברית. שמשון הוא בן שבט דן, ולפי הארכיאולוג יגאל ידין שבט דן הוא אחד מגויי הים שהיה מקורב לפלשתים, וכי סיפור הנדידה של השבט צפונה בא להסביר כיצד יתכן שהוא שכן בצפון בעוד שסיפור שמשון מתרחש בדרום.

 משום כך אי-הכלתו של שמשון בקובץ האישים שקדמו לגלות אשור ועברו אל הקוראן, אינה פוגמת בהנחה.

 ד - הקוראן בעצמו עושה הפרדה בין יהודים לבני ישראל

הקוראן מציין במפורש לגבי אבות האומה העברית כי לא היו יהודים: אלה הם אברהם, יצחק, יעקב ושנים עשר השבטים. גם ישמעאל זוכה בקוראן לאותו יחס, ובתנך גם הוא זוכה לכבוד רב. על כל אלה מספר הקוראן כי הורדה להם תורה וכי היתה להם דת, אך לא היו יהודים (ולא היו נוצרים), אלא מוסלמים. אמנם סביר מאד כי ההדגשה על אי-היותם יהודים או נוצרים באה משום היחס השלילי במידת מה אל היהודים ואל הנוצרים בתקופת ראשית האסלם, אבל בהדגשה זו מגלה הקוראן כי הדת הראשונה המאמינה באל אחד  - הדת העברית, על פי תפיסת התנך, או המוסלמית (מושלמת) על פי תפיסת הקוראן - קדמה לדת היהודית והיתה שונה ממנה. דבר זה היה מובן מאליו לכותבי הקוראן, אך לא ליהודים. בכך מתחזקת ההנחה כי עיקרי האמונה העברית הגיעו אל הערבים לא מן היהודים (וכמובן לא מן הנוצרים) וגם לא באמצעותם. לאור דברים אלה, המועמדים הידועים היחידים להיות התווך בין האמונה העברית הקדומה לבין האסלם הינם בני עשרת השבטים אשר גלו כבר בתקופת אשור ונפוצו באזור כמה עשרות שנים בטרם נפוצו בו היהודים.

 ה - עזרא (עוזייר)

עזרא מוזכר פעם אחת בקוראן, לא בדמותו המקראית אלא כמישהו שהיהודים ייחסו לו דרגת בן אלהים, מעין מקבילה לסגידה הנוצרית לישו. מהבנת רוח הקוראן אפשר להניח כי אזכור עזרא באופן זה נועד להצביע על דת היהודים ככזו שאינה נקייה מסממני עבודת אלילים, אך בעצם אזכורו של עזרא יש כדי להעיד שמחבר הקוראן קיים דו שיח כלשהו עם היהודים. משום כך יכול היה להכיר את הנביאים המיוחדים ליהודים, ועצם העובדה שהוא דחה אותם ולא הכניסם לקוראן נותן מקום לשאול אם למסורת העברית שהיתה בידיו היה מקור שאותו הוא העדיף על זה של היהודים.

תם ולא נשלם

Forum Sambatyon - or the lost tribes

hagalil.com 12-03-2004